נוי ואח' נ' אשד חידוש צמיגים ומוצרים בע"מ ואח'

החלטה

מחיקת כותרת – היא החלטה שעתרו המבקשים כי אתן, וזאת לאחר שדחיתי את בקשתם לסלק על הסף את התובענה מחמת התיישנות ומחמת העדר יריבות (החלטה מיום 10.4.11).

לטענת המבקשים הגישו זה מכבר (27.10.09 ו-17.11.09) במקביל לבקשות לסילוק על הסף, גם בקשות למחיקת כותרת ולחלופין ליתן להם רשות להתגונן, ולדבריהם לאחר שהתייחסתי לטענות המקדמיות וראיתי לדחותן יש גם לתת החלטה בבקשת המבקשים למחיקת כותרת התובענה ולהעברתה לדיון בפסים רגילים.

מעיון בתיק אכן עולה כי המבקשים 1, 2 הגישו במסגרת הבקשה לדחייה על הסף גם בקשה "למחוק את הכותרת ולקבוע כי התביעה תתברר כתביעה שהוגשה בסדר דין רגיל, או ליתן למבקשים רשות להתגונן מפני תביעת המבקשים", גם המבקשים 3, 4 הגישו בקשה דומה במסגרת בקשתם לדחייה התובענה על הסף, המשיבים הגיבו לבקשות והמבקשים אף השיבו, ומשכך עתרו המבקשים למתן החלטה לאחר שבפני בית המשפט התייחסות הצדדים כנדרש בחוק וכן לאחר שנדחתה טענתם לסילוק על הסף.

בטרם החלטה אביא בקצרה את התשתית לתובענה כפי שנכתבה בהחלטתי מיום 10.4.11, כך לאחר שתארתי את מערכת היחסים בין המנוחים (הורי המשיבים) לבין המבקשים (שלהלן בקטע המצוטט הם בגדר הנתבעים) שכללה גם חתימה של כל אלה על כתב הערבות לחיובי החברה כלפי הבנק, ציינתי כי בהמשך, כפי שעולה מהמסמכים ומהאמור בתובענה:

"...ביום 19.12.97 ניתן פסק דין שחייב את הנתבעים 1- 7 לשלם לבנק סך של 1,601,063 ₪ (להלן – פסק הדין בת.א. 670/92).

3. המנוחים הגישו תביעה עצמאית שהסעד שהתבקש בה היה בטלות שטר המשכנתא וכתבי הערבות שחתמו עליהם לטובת הנתבעת (ת.א. 2449/98) ; ביום 16.2.05 ניתן פסק דין בת.א. 2449/98 שדחה את תביעת המנוחה. לטענת המשיבים, בעקבות פסק הדין בת.א. 2449/98, שלחה המנוחה הודעות לנתבעים השונים ודרשה מהם להסדיר את חובותיהם.

4. על פסק הדין בת.א. 2449/98 הגישה המנוחה ערעור לבית המשפט העליון; וביום 26.12.05 הגיעה המנוחה להסכם עם הבנק לפיו תשלם לבנק סך של 600,000 דולר ועוד סכום של 49,174 ₪ בגין הוצאות שנפסקו לטובת הבנק, ועוד הוסכם כי הערעור לבית המשפט העליון ידחה; ביום 8.1.06 נדחה הערעור לבקשת הצדדים.

המנוחה שילמה את הסכום בהתאם להסכם הפשרה ולאחריו פנתה לנתבעים בבקשה להסדיר את חובותיהם כלפיה. טוענים המשיבים כי לצורך תשלום הסכם הפשרה נאלצה המנוחה למכור את הבניין במימוש מהיר (בסך של 900,000 דולר) "כך שלמעשה, הבניין-מפעל חייה של המבקשת נגוז כלא היה, כאשר בהיות המנוחה חולה במחלה סופנית מצאה עצמה במצב של פת לחם" (סעיף 36 לכתב התביעה).

מכאן שטענת המשיבים היא כי הנתבעים 1- 7 "...מחויבים בהשבת הסכום אותו שילמה המנוחה לבנק הפועלים וזאת אף לפי דיני הערבות ודיני החוזים" (סעיף 38 לכתב התביעה)"

לטענת המבקשים אין התובענה ממלאה אחר דרישות הדין כאמור בתנאים הקבועים בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי ולפיכך לא היה מקום להגיש התובענה בסדר דין מקוצר.

כך טוענים כי "יש אי בהירות אמיתית על סכום הכסף שבמחלוקת" (סעיף 59 לבקשת המבקשים 3, 4) כן נטען שחלוף הזמן מקשה על בירור התובענה, כי הטענות שבפי המבקשים כוללות סוגיות רבות "המצריכות בירור" כמו למשל הסוגיה כי המנוחה כלל לא שיתפה את המבקשים בהליכי המו"מ עם הבנק, כי סירבה לשתף פעולה עמם וכי רצתה "לכפות את ההסדר עם הבנק כחיוב של המבקשים עצמם, בעוד הם לא היו לו כלל צד" (סעיף 67 לבקשת המבקשים 3, 4), כי המנוחה לא פעלה להקטנת הנזק, כי המנוחה שילמה את כל הסכומים שביקש הבנק, ועתה נתבעים המבקשים לשלם סכומים בלתי סבירים אלה, כי המנוחה ניהלה את המשפט שנים רבות "שרק הגדילו את נזקיה" ואין הנתבעים צריכים להשתתף בכך, עוד נטען כי המבקשים שילמו חלק מסכום החוב לבנק ואין לחייבם לשלם גם למשיבים, וכן יש להביא בחשבון את ההסדרים אליהם הגיעו ישירות עם הבנק כחלק מתשלום חובם; עוד טענו כי למעשה המנוחים ערבו לחובות החברה תוך נטילת סיכונים ואין לחייב את המבקשים להשתתף בסיכונים אלה, ועוד טענו המבקשים טענות שונות לגוף התביעה וכלל לא לענין הבקשה למחיקת הכותרת.

המבקשים 1, 2 צמצמו את טענותיהם למחיקת כותרת לטענות סתמיות עת ציינו כי "ההתחשבנות בין כל הערבים ששילמו כל אחד לבנק הנושה והסכומים שניגבו ממימוש נכסי החברה...מחייבת בדיקה מעמיקה ע"י מומחה...לא מדובר בשום פנים ואופן בסכום קצוב המצדיק תביעה בסדר דין מקוצר...ויהיה זה רק נכון למחוק הכותרת..." (סעיף 12 לבקשת המבקשים 1, 2) זאת בלי להסביר מדוע; גם הם טוענים לחובת הקטנת הנזק וכן הצטרפו לטענה כי המנוחה העדיפה לנהל משפטים לאורך זמן באופן שהגדיל את הנזק.

עיינתי בתגובת המשיבים ובתשובת המבקשים, כן עיינתי בתובענה וראיתי לדחות את הבקשה.

אומר כבר כי טענות המבקשים הן לגוף התובענה ולא לתנאים הנזכרים בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי.

בהתאם להוראות תקנה 202(1)(א) לתקנות רשאי תובע להגיש תביעה בסדר דין מקוצר כאשר מדובר בתביעה לסכום קצוב, וכשהתביעה היא מכוח חוזה או התחייבות מפורשת או מכללא, ובלבד שיש עליהם ראיות בכתב.

הלכה היא כי את דרישת הראיה בכתב מפרשים לקולא; כל שדרוש הוא ראשית ראיה ואין צורך בראיה לכל אחד ממרכיבי התביעה (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 662).

ולענין זה ראו למשל ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ. החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה (5) 729 שם נאמר כי:

"הראיה שבכתב הדרושה לפי תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, אינה חייבת להוות ראיה למלוא עילת התביעה, אלא די בראשית ראיה לכך. הכלל הוא, כי ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר החזרתו של סכום כסף אשר שולם על פי חוזה בטענה שהחוזה הופר, אף על פי שההפרה אינה מוכחת בכתב, ובלבד שהסכום קצוב וניתן להוכחה בראיות חיצוניות".נ

בעניננו צורף 'החוזה בכתב' הוא כתב הערבות החתום על ידי המבקשים כן צורפו ראיות לסכום הכסף הקצוב, שהמנוחה חויבה בפסק הדין שנתן תוקף להסכם פשרה ואותו שילמה המנוחה לבדה לבנק ומכאן שהתמלאו התנאים לקיום ההליך בסדר דין מקוצר ואני דוחה את טענת המבקשים שהתובענה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר.